קריאות

I

בעשרים וארבעה לחודש התיישב ויקטור איליץ׳ שומילוב ליד שולחן המטבח. כך ישב בכל חודש מאז 1994. לפניו היו פנקס החשבונות, פנס ומשקפי קריאה.

הפנקס היה עבה, כרוך בבד ירוק. את הטורים סרגל בעצמו: תאריך, חשמל, גז, קרים, חמים. שלושת האחרונים נוספו כשהתקינו מונים. לפני כן רשם בהם את הטמפרטורה בחוץ ואת לחץ הדם. רק כדי שהמשבצות לא יעמדו ריקות. שלושים שנה בתחנת הסדרנות של הרכבת לימדו אותו כלל אחד. כל תנועה נרשמת בגרף. אחרת אי אפשר לומר שהיא קרתה.

השירותים והאמבטיה היו בחדר אחד, כמו בכל הבניין. ויקטור איליץ׳ פתח את דלתית הביקורת שמאחורי האסלה והאיר פנימה. קרים: ארבעים ואחת נקודה שלוש אחת שמונה. חמים: עשרים ותשע נקודה שש אפס ארבע.

הוא חזר למטבח ורשם. הפחית את החודש הקודם וישב והסתכל במספרים.

שלושה מטרים מעוקבים ושמונה עשיריות של מים חמים.

לבד הוא לא צרך כל כך הרבה. הוא חישב את זה עוד באביב. אז התחיל לטפל בחשבונות בעצמו. קודם טיפלה בהם נינה. הוא התרחץ מהר, כמו חייל. כלים שטף במים קרים. המכונה לקחה מים מהצינור הקר. קוב וחצי, נו, שניים. ממרץ עד יולי יצא קוב וחצי.

מאוגוסט יצא שלושה ושמונה. בספטמבר שלושה ותשע.

כשנינה הייתה בחיים יצא ארבעה.

הוא סגר את הפנקס והקשיב זמן רב לממסר שמתקתק במקרר. נינה הייתה קמה בשש וארבעים. עד המשמרת במאפייה נשארו לה שעה ועשרים. במקלחת עמדה עשרים דקות, לפעמים עשרים וחמש. והיא שרה שם. הוא שכב מעבר לקיר והקשיב לדוד הגז. אחר כך הסירו את הדוד וחיברו מים חמים. מאז זמזם צינור המים הראשי. נינה יצאה ורודה, בחלוק מגבת. הוא רטן אחריה: "נינה, את שופכת לנו את כל הכסף לביוב". היא צחקה: "אבל אשתך נקייה".

בפברואר היא מתה. עברו שבעה חודשים וחצי.

בימי ראשון התקשר אנדריי מטיומן. שאל מה עם לחץ הדם ואם אבא אוכל כמו שצריך. ויקטור איליץ׳ ענה "בסדר" על שתי השאלות. אחר כך שתקו בטלפון. אנדריי אמר: "טוב, אבא, יש לי משמרת". על המונה הוא לא סיפר לבן. הבן היה חושב שאבא סופר כסף. ואבא באמת ספר.

בבוקר התקשר לחברת הניהול. הסדרנית הקשיבה והקישה במקלדת. היא אמרה שכנראה הגיע זמן לכיול. ביקור טכנאי עולה שמונה מאות רובל. מונה שנכשל בבדיקה מחליפים. זה עוד אלף תשע מאות, פלוס עבודה.

ויקטור איליץ׳ התנגד: "אבל הוא לא משקר. הוא מסתובב. ראיתי".

הסדרנית ענתה בלי שום רשעות: "אז אתה צורך, אדוני".

הוא ניתק. להתווכח עם סדרנית היה מתחת לכבודו המקצועי.

II

הוא עשה מה שהיה עושה בתחנה. פתח גרף.

כל שעה, משבע בבוקר עד אחת עשרה בלילה, פתח את הדלתית. את קריאת החמים רשם במחברת נפרדת, מחברת בית ספר משובצת. עד ערב היום השני הכול היה ברור כמו לוח זמנים. ביום המונה עמד. בערב, כשהתרחץ, הוא זז בארבעים או חמישים ליטר. ובין אחת עשרה בלילה לשבע בבוקר הצטברו עוד מאה ועשרה. מאה ועשרים.

הוא כיוון שעון מעורר לחמש והתחיל לרשום כל חצי שעה. ממילא לא נרדם.

משש ושלושים עד שש וארבעים: אפס.

משש וארבעים עד שבע ועשרה: מאה שבעה עשר ליטר.

ויקטור איליץ׳ הסתכל בשורה הזאת. השפתיים שלו קהו. הרי הוא ידע. ידע מהיום הראשון, רק לא נתן לעצמו לומר את זה במילים. כך נהג קטר יודע שהרכבת לא תספיק לעצור. ובכל זאת הוא לוחץ על הבלם.

הוא הזמין שרברב. בא רוסטם, אותו אחד שהחליף לו את הברז עוד בימי נינה. שזוף, עם זקנקן. הוא הדיף ריח של טבק ושמן מכונות. רוסטם הקיש לאורך הצינור ובדק את הברזים הראשיים. זחל עם פנס מתחת לאמבטיה. הסתכל במונה זמן רב.

הוא הזדקף וניגב את הידיים. "אין חיבורים עוקפים. אף אחד לא מעביר דרכך מים. המונה תקין. אולי ברז מטפטף בלילה?"

"יבש. בדקתי. שמתי פתק נייר מתחת לכל ברז".

רוסטם משך בכתפיו וחייך. נראה שרצה להתבדח. הוא הסתכל על ויקטור איליץ׳ ושינה את דעתו.

בבוקר העשרים ושמונה ישב ויקטור איליץ׳ על שרפרף במסדרון. מולו הייתה דלת האמבטיה הפתוחה. את ההסקה עוד לא הפעילו. הוא ישב במעיל מעל גופייה. אלומת הפנס נחה על זכוכית המונה. את הדלתית השאיר פתוחה בכוונה.

שש שלושים ותשע. בקומה למעלה הורידו את המים. בחצר מישהו חימם מכונית. שש וארבעים.

הגלגל האדום בשעון המונה רעד והתחיל להסתובב.

הוא קם וניגש. ראש המקלחת היה תלוי יבש על הוו, והברז היה סגור. הוא הניח כף יד על הברז. קר. אחר כך על הצינור ליד המונה. חם. מים זרמו בו, הוא הרגיש אותם בכף היד. כמו שמרגישים דופק בפרק יד של מישהו אחר. המים זרמו ולא נשפכו לשום מקום.

הוא עמד עוד קצת, והגלגל הסתובב. באמבטיה הקרה, עם הדלת הפתוחה, היה ריח של קמומיל. השמפו של נינה, הבקבוק הצהוב עם פרחי הקמומיל. במרץ זרק אותו עם כל מה שעמד על המדף. הוא לא יכול היה להסתכל על זה.

בשבע ועשרה הגלגל נעצר.

III

תמרה גריגורייבנה מהקומה השלישית תפסה אותו ליד תיבות הדואר. היא גרה מתחתם ארבעים שנה והכירה את נינה מהמאפייה. בהלוויה בכתה הכי חזק.

היא הציצה לעבר דלת הכניסה. "ויטיה, תסלח לי שאני מתערבת. אני לא שופטת. לא טוב לאדם להיות לבד".

הוא לא הבין. "מה?"

"נו, זאת שלך. זאת שאצלך בבקרים".

תמרה גריגורייבנה הסמיקה.

"היא שרה. הצינור משותף, שומעים הכול. ממש כמו נינה, באמת. בפעם הראשונה הייתי צריכה לשבת. אותו שיר בדיוק. 'הוי, לא ערב זה'".

ויקטור איליץ׳ החזיק ביד את חשבון הגז והסתכל בו.

"רק שהיא מבלבלת את המילים. תגיד לה. איך שנינה שרה! וזאת שרה כמו זרה".

בבית ישב על שפת האמבטיה והסתכל זמן רב בצינור. את הצינור שמאחורי האסלה צבעו אולי שתים עשרה פעמים. בפעם האחרונה צבע אותו בעצמו, באמייל בז׳. מתחת לאמייל בלטו נזילות של כל השכבות הקודמות. כמו טבעות בגדם של עץ.

למחרת בבוקר הוא לא ישב במסדרון. בשש שלושים וחמש נכנס לאמבטיה וסגר את הדלת. הוא הצמיד אוזן לצינור.

בהתחלה היה רק זמזום. הזמזום העמוק, בגובה של כמה קומות, שתמיד גר בצינור. בשש וארבעים הזמזום השתנה. נכנסה בו מנגינה. קשה היה לקרוא לזה קול. כך שרה כוס כשמעבירים אצבע רטובה על השפה. רק שהאצבע הייתה הרחק למטה. במרתף, או עמוק יותר.

"הוי, לא ע־ע־רב זה… לא ע־ע־רב זה…"

הוא זיהה אותה מהצליל הראשון. רק נינה שרה כך, עם הנפילה באמצע והתנועה הנמשכת.

"…ומעט כל כך יש־ש־נתי…"

אחר כך באה השורה: "הוי, ובחלום נראה לי". את השיר הזה הכיר שלושים ואחת שנה. נינה שרה אותו כל בוקר. קודם הוא שנא אותו. אחר כך הפסיק לשמוע. ובכל החודשים האלה שמע אותו בחלומות.

ואז הקול בצינור שר.

"הוי, ובחלום… ובחלום נר… נראה בי".

ויקטור איליץ׳ הרחיק את האוזן מהצינור. הלחי הייתה חמה ורטובה מאדים.

שרה כמו זרה.

הוא ישב על מכסה האסלה עד שהגלגל נעצר. הוא לא חשב מה זה. הוא חשב על הנפילה באמצע. מאיפה זה מכיר אותה? רק נינה שרה כך. ואז נזכר באתמול בערב. הוא התרחץ, ובלי לשים לב זמזם את המנגינה. בפעם הראשונה מאז פברואר. עם הנפילה באמצע. בלי מילים.

בשבת לקח את מפתח המרתף מאחראית הבניין. אמר שצריך לבדוק את הברז שלו. רוסטם ביקש, כביכול.

במרתף היה חם ולח. רק חצי מהנורות דלקו. מים שכשכו מתחת לרגליים. הוא הלך לאורך צינורות עטופים בצמר זכוכית ובזפת. המספרים היו צבועים ישר על הבטון. לבסוף מצא את הצינור שלו: "דירות 15, 12, 9, 6, 3". כל הדירות בכניסה שלהם, אחת מעל השנייה.

שאר הצינורות הלכו לאורך הקיר אל חדר המונים. הצינור הזה נכנס לרצפה. ישר לתוך בור עגול, מוקף שברי לבנים.

ויקטור איליץ׳ התכופף והאיר לתוך הבור. האלומה נכנסה לחושך ולא מצאה כלום. לא קרקעית, לא מים, לא ברך של צינור. מלמטה עלה אוויר חם. היה בו ריח של בטון רטוב וחלודה. מתחת לבניין כזה יש מטר של חלל טכני. נו, מטר וחצי. אחר כך אדמה. שלושים שנה הוא הסתכל בשרטוטים של מסילות. הוא ידע איך נראה מה שבנו בני אדם. לכל דבר יש מפלס, עומק וסוף.

הוא הרים מהרצפה שבר לבנה וזרק לבור.

הוא חיכה לנקישה. אחר כך חיכה לשכשוך. אחר כך פשוט ישב על העקבים והקשיב לזמזום, עד שהברכיים נתפסו. כל חייו חשב שהזמזום בא מלמעלה. הזמזום בא מלמטה.

נקישה לא הייתה.

IV

הוא יכול היה להפסיק. את זה הבין בבירור, באותו ראש קר שהיה לו בתחנה. רכבת עם סרן בוער מעבירים למסילה צדדית. אף אחד לא גורר אותה עד הצומת.

בערב השלושים עמד במקלחת. הוא הביט באריחים ושר את השורה בחצי קול.

"הוי, ובחלום נראה לי".

הקול שלו היה צרוד. האריחים החזירו את הצליל. הוא התבייש, כמו מול זר שעומד מעבר לדלת.

בבוקר הקול בצינור שר את השורה נכון.

הוא לימד אותו שבוע, שורה בכל ערב. בחנות ליד התחנה קנה שמפו. הבקבוק הצהוב עם הקמומיל, אותו אחד. עדיין ייצרו אותו. הוא העמיד אותו על המדף. הוציא מהארון את החלוק שלה. חלוק מגבת בצבע טורקיז, עם חוט משוך בכיס. תלה אותו על הוו מאחורי הדלת. לפני השינה עמד במסדרון ושר לכיוון האמבטיה. אחר כך שכב ולא ישן. נדמה היה לו שכל הדירה שוכבת ערה.

הוא ידע שנינה לא שם. נינה שכבה בבית הקברות העירוני, מעבר למפגש המסילה. שורה רביעית מבית השומר. האדמה בתוך הגדר הקטנה עוד לא שקעה. מה ששר בצינור לא ידע את המילים עד שהוא נתן אותן. את המנגינה לא ידע עד שזמזם אותה. זה לקח את מה שהוא נתן. כמו שמים מקבלים את צורת הכלי.

אבל בשש וארבעים עבר זמזום בדירה. היה ריח של קמומיל. במרץ גם זה לא היה לו.

בעשרים וארבעה באוקטובר פתח את הדלתית ורשם את הקריאות. חמים: חמישה מטרים מעוקבים ושתי עשיריות. גם הקרים במטבח עלו, בקוב וחצי. מישהו שטף כלים. על המתקן לייבוש עמדו כוס אחת, צלחת אחת ומזלג אחד. הכול יבש.

הוא ישב מעל הפנקס ולא הצליח לרשום את המספרים. בפעם הראשונה בשלושים ושתיים שנה היד לא זזה. לרשום פירושו להודות שבדירה גרים שניים.

אחר כך רשם. אחרת אי אפשר לומר שזה קרה.

V

באותו בוקר העירו אותו המים.

הוא פקח עיניים בחושך ומיד הבין. המקלחת פתוחה. הזרם הכה באמייל. את הצליל הזה שמע שלושים ואחת שנה. הוא לא יכול היה לטעות. השעון בטלפון הראה שש ארבעים ואחת.

הוא יצא יחף למסדרון. מתחת לדלת האמבטיה זלג אדים. בפס האור על הלינוליאום הסתלסלו האדים לאט, כמו עשן. הדלת הייתה סגורה. כל השבועות האלה השאיר אותה פתוחה. כל לילה.

שיר לא היה. רק המים. אחר כך המים נפסקו. נשמעו טיפות שנופלות מראש המקלחת. ואז שמע את הקול שלה. קרוב, ממש מעבר לדלת. באותו טון שבו אמרה את זה שלושים ואחת שנה. כל בוקר, בלי לחשוב:

"ויטיה. תביא מגבת".

הוא עמד והסתכל בדלת. את הבריח התקין בעצמו, ב־1989. פליז, קשה. אפשר לנעול אותו רק מבפנים.

המגבת הייתה תלויה על הרדיאטור במסדרון. הוא תמיד תלה אותה שם, שתהיה חמה. היא אהבה חמה.

אפשר לחזור לחדר, חשב. לשכב ולכסות את הראש. בשבע ועשרה הכול ייגמר. ובערב הוא לא ישיר. אפשר להתקשר לבן בטיומן. אנדריי יגיד: "אבא, מה קרה, אבא, תשמע, אני אבוא". ולא יבוא, בגלל המשמרות בצפון. הוא חשב על החשבון, אחר כך על הקול. הקול ידע רק את מה שהוא לימד אותו. עד המילה האחרונה. ואת "תביא מגבת" הוא לא שר לו אף פעם.

מעבר לדלת אמרו: "ויטיה. קר לי".

אדים חמים זחלו על הרגליים.

הבריח נקש.

הדלת זזה מהמשקוף ברוחב אצבע ונעצרה. בסדק היה חושך. מישהו כיבה את האור באמבטיה. משם עלה ריח קמומיל. ומתחת לקמומיל היה ריח של בטון רטוב וחלודה. כך הריח המרתף, ליד הבור ברצפה, שאליו נכנסו הצינורות.

ויקטור איליץ׳ הוריד את המגבת מהרדיאטור. היא הייתה חמה.

הוא דחף אותה לסדק, כמו שדחף שלושים ואחת שנה. מהצד השני תפסו אותה. האצבעות היו רטובות וקרות. והן לא הרפו.

מאחורי דלתית הביקורת הגלגל האדום הסתובב והסתובב.

בפנקס הירוק שבמטבח נשארה ריקה המשבצת "חמים" של נובמבר.